Gufhgdhgc

מדינה |שם=יפן |מדינה=יפן |שם בשפת המקור=日本 |תמונת דגל=Flag of Japan.svg |תמונת סמל=Japanese Imperial Seal.svg |תמונת מפה=Japan (orthographic projection).svg |מוטו לאומי=אין |המנון=שלטונך |קובץ המנון=Kimi ga Yo instrumental.ogg |יבשת=אסיה |שפה רשמית=יפנית |עיר בירה=טוקיו |קואורדינטות של הבירה=35°41′N 139°46′E |העיר הגדולה ביותר=טוקיו |משטר=מונרכיה חוקתית |ראש המדינה=קיסר |מנהיגים=- קיסרTemplate:ש- ראש ממשלה |שמות מנהיגים=אקיהיטוTemplate:ש שינזו אבה |הקמה= |אירועי הקמה=- תאריך |תאריכי הקמה=המאה ה-7 לפנה"ס |אחוז מים=0.8% |מטבע=ין יפני |סימון מטבע=JPY |אזור זמן=+9 |סיומת אינטרנט=jp |קידומת טלפון=81 }} יפן (ביפנית: 日本 – "מקור השמש", ניהוֹן, ובעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה השלישית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו, וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. אוכלוסייתה של יפן מונה למעלה מ-126 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא אזור המטרופולין הגדול בעולם ובו למעלה מ-30 מיליון תושבים.

אטימולוגיה

ביפנית המדינה מכונה "ניפּוֹן" ("日本"), שמשמעותה "מקור השמש", או בתרגום חופשי יותר: "ארץ השמש העולה", מה שהפך גם לכינויה של המדינה. מקור השם הוא מכך שהמדינה נמצאת מזרחית לסין, שבתקופת שושלת סווי הסינית עמדה בקשרים דיפלומטיים עם הקיסרות היפנית.

מקור השם העברי (כמו גם האנגלי) "יפן" ("Japan") מגיע מצורת הביטוי הסינית של השם היפני. הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באותיות לטיניות היה בשנת 1565, ונכתב כ-Giapan.

היסטוריה

פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת

[[קובץ:JomonPottery.JPG|ימין|ממוזער|120px|כד עתיק שנמצא ביפן, שיצירתו מתוארכת לבין 8,000 ל-10,000 לפני הספירה - בתרבות ג'ומון]] שמאל|ממוזער|150px|כלי מתקופת ג'ומון התיכונה (2000-3000 לפנה"ס) Template:הפניה לערך מורחב מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה.

הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, המאופיינת באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והמצאי הארכאולוגי מעיד על כך שהבגדים היו עשויים מקליפות עצים. לקראת האלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כבר פיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש, אמטראסו, הנחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו.

תקופת יאיואי

Template:הפניה לערך מורחב בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביב המאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוג בדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבנים מעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסן דגן. בתקופה זו התפתחו מעמדות חברתיים ברורים.

לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים פולחניים.

התקופה הקלאסית

[[קובץ:TodaijiDaibutsu0224.jpg|שמאל|ממוזער|160px|פסל בודהה המתוארך לבסביבות המאה השביעית לספירה]] היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה.

השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.

כאמור, לפי המיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלה אמטראסו. נטען כי ג'ימו החל שושלת של קיסרים יפנים שנותרה רציפה עד היום, אולם היסטוריונים אומרים כי הקיסר הראשון למעשה היה הקיסר אוג'ין, אם כי תאריך מלכותו אינו ברור. עם זאת, ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות.

דרך רפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. כך נסללה הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית עד למאה ה-19.

בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן.

ימי הביניים ביפן

[[קובץ:RedSealShip.JPG|ממוזער|שמאל|180px|ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו]] תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.

במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן בפעם הראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של תחלופה מסחרית ותרבותית ערה בין יפן והמערב (ואף עם סין). בערך באותו זמן, אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו הצליחו לשלוט באורח חזק יותר על המדינות הלוחמות ביפן. טוקוגאווה הצליח לבסוף לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600, העביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו) והחל את שוגונות טוקוגאווה.

שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים, חסמה כל יחסים עם אירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. הם גם נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. תקופת הבידוד הזו נמשכה קרוב ל-250 שנה, תקופה הידועה כתקופת אדו, הנחשבת לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית.

התקופה המודרנית

[[קובץ:Map of Japan by Keampfer.jpg|שמאל|ממוזער|190px|מפת יפן המתוארכת לסוף המאה ה-17]] [[קובץ:Nagasakibomb.jpg|שמאל|ממוזער|140px|פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" שהונחתה על העיר נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945, שהובילה בסופו של דבר לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה (יום V-J)]] ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב על ידי הסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. כתוצאה מכך התפטר השוגון, ורסטורציית מייג'י הביאה את הקיסר חזרה לשלטון. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין-יפן הראשונה ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טאיוואן, קוריאה, וחצי מסחלין.

בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה אפשרה ליפן, שלחמה בצד מדינות ההסכמה המנצחות, להגדיל את השפעתה באסיה ואת אחזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה וכבשה אותה. המחאות נגד השתלטות זו הביאו את יפן לעזוב, שנתיים אחר כך, את חבר הלאומים. ב-1936 חתמה יפן על הסכם האנטי-קומינטרן עם גרמניה הנאצית ושנה אחר כך יצאה להרחיב את תחומי השליטה שלה בסין, מה שהביא לפרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937–1945). ב-1940 חתמה יפן על הסכם משולש עם גרמניה ואיטליה, שאחריו כונו שלושתן מעצמות הציר. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה גם ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ב-19 בפברואר 1942 תקפה יפן את העיר דרווין וגרמה למותם של 71 איש.

בזמן המלחמה ברחו ליפן כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות, כיוון שאף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם. הנאצים שלחו ליפן אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו. היחס ליהודים ביפן בזמן המלחמה לא היה טוב, אך הם לא סבלו כמו יהדות אירופה.

לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, איבדה יפן את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, מאוסאקה ומערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ("ילד קטן") ונגסאקי ("איש שמן"). יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945 (יום VJ).

הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה פציפיסטית חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן עדיין מעצמה כלכלית עולמית, ולאחרונה החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.

ממשל ופוליטיקה

יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר. הקיסר הוא סמל של המדינה ואחדות העם, אולם הוא אינו מחזיק בסמכויות שלטוניות. הרשות בעלת הסמכות הגבוהה ביותר במדינה היא הדיאט, בית המחוקקים היפני. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, אשר נבחר מבין חברי הדיאט וממשלתו זקוקה לאמון הדיאט.

הדיאט

[[קובץ:The Diet.jpg|שמאל|ממוזער|190px|אספת הדיאט היפנית]] הדיאט היפני, הנקרא "קוקאי", בנוי משני בתים: בית נבחרים (בית תחתון) ובית היועצים (בית עליון). בית הנבחרים כולל 480 צירים הנבחרים בבחירות, כאשר 300 מתוכם נבחרים באזורים חד-נציגיים ו-180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה, לפי בחירה במפלגות ולא בנציג ספציפי. חברי בית הנבחרים מכהנים כ-4 שנים. בית היועצים כולל 252 צירים, כאשר 96 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות – 50 כל שלוש שנים – ו-146 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות מנהליים. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודל המחוז.

ממשלת יפן

ממשלת יפן מורכבת מראש הממשלה ומשריו ואחראית כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולפטר שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. בשנים 1955 עד 2009 שלטה ביפן המפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP), למעט תקופה קצרה ב-1993 בה כיהנה מממשלת קואליציה של המפלגות המתנגדות לה; ב-2009 עלתה לשלטון המפלגה הדמוקרטית לאחר שזכתה לראשונה ברוב בבחירות. ראש ממשלת יפן מאז דצמבר 2012 הוא שינזו אבה.

המשפחה הקיסרית

מעמדו של קיסר יפן אינו ברור. חוקת יפן מגדירה אותו כ"סמל של המדינה ושל אחדות העם", אם כי היה דיון רב האם הקיסר הוא ממש ראש המדינה או שהוא סמל פוליטי ותרבותי בלבד. הוא אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות אמיתית, אפילו לא כוחות חירום. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. אף שמעמדו הרשמי אינו ברור לחלוטין, באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל מתנהג כראש המדינה וכך גם מתייחסים אליו.

אקיהיטו הוא כיום הקיסר ה-125 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות לאחר מותו של אביו, הירוהיטו, ב-7 בינואר 1989 (ובכך התחיל את תקופת הייסי), ונעשה לקיסר היפני באופן רשמי ב-12 בנובמבר 1990. בנו, נארוהיטו, נישא לפשוטת עם, הנסיכה מסקו אוודה, ויש להם בת, הנסיכה אייקו. ב-6 בספטמבר 2006 ילדה הנסיכה קיקו אשת בנו השני של הקיסר יורש זכר (ראשון לאחר 40 שנה) ובכך נפתרה בעיית הירושה של הקיסרות. על פי חוק הירושה האימפריאלי מ-1947 רק זכרים זכאים לרשת את התואר: מכיוון שלא היה לאף אחד מבניו של הקיסר הירוהיטו צאצא זכר, יש שחשבו כי המשכיות הכס הקיסרי הייתה בסכנה. ראייה זו, וכן הגישה החדשה לזכויות נשים, הביאו לקריאה לשינוי חוק הירושה, כך שיאפשר גם לנשים להיות קיסריות.

יחסי חוץ

יפן חברה בארגון האומות המאוחדות ובארגון המדינות המתועשות.

כלכלה

[[קובץ:Kansai closeup.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הכלכלה היפנית חבה את התפתחותה לפרויקטים של בנייה בסדר גודל אסטרונומי הממומנים על ידי הממשלה. בתמונה: נמל התעופה קנסאי שבאוסקה, הנבנה על אי מלאכותי בהשקעה של 30 מיליארד דולר.]] כלכלת יפן היא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית וסין), עם תמ"ג המתקרב ל-5 טריליון (אלף מילארדים) דולר, וכן בהתחשב בשווי כוח הקנייה. המטבע המקומי הוא ין יפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו.

שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה של יפן בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, והיא נאלצה להתמודד עם שנות מיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירת גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001-2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 שהביא למיתון נוסף, לקצב צמיחה שלילי ולשיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%).

התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, בהיותה בסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, סובארו, ניסאן, מאזדה, סוני, מצושיטה, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות.

מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ואילו מגזר החקלאות אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה.

בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי ענק של בנייה לגובה, גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם. דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר מתוכננות להיבנות בטוקיו.

גאוגרפיה

Template:הפניה לערך מורחב [[קובץ:Satellite image of Japan in May 2003.jpg|שמאל|ממוזער|250px|צילום לוויין של יפן]] Template:מפת מיקום [[קובץ:FujiSunriseKawaguchiko2025WP.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הר פוג'י הוא הר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האי הונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו.]] יפן שוכנת במזרח אסיה במערב האוקיינוס השקט. האיים הראשיים, המכונים לפעמים איי הבית, הם: הוקאידו, הונשו (נקרא גם היבשת), שיקוקו, וקיושו. קבוצת איים גדולה נוספת היא איי ריוקיו הנמצאת במרחק של יותר מ-600 ק"מ דרום-מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3,000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו.

יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-18 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ומיוערת ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף.

יפן נמצאת באזור של געשיות פעילה בתחומי "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין לוח הפיליפינים, הלוח הפסיפי, הלוח האירואסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. מתקיימת גם פעילות געשית תת-ימית, למשל במיוג'ין-שו. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות געשית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעתים קרובות מביאות אחריהן צונמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו בסנדאי ב-2011, בצ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995.

ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים וליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים.

אקלים

יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות מובחנות, אך בגלל אורכה מצפון לדרום ובשל הטופוגרפיה שלה, ישנם הבדלים גדולים בין ששת אזורי האקלים העיקריים, אשר מתבטאים למשל בכך שהצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא סובטרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהיפך בקיץ. מימי זרם קורושיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט, ומקיימים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון, למעט בהוקאידו, כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, ומביאים איתם גשם כבד.

מחלוקות טריטוריאליות

ישנה מחלוקת טריטוריאלית על האיים שהיו נתונים לשליטת יפן לפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הקוריליים הדרומיים, שמוחזקים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקור ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המוחזקים בידי קוריאה הדרומית, ואיי סנקאקו (בסינית "דיאיוטיי"), שאותם תובעת סין. מחלוקות אלה הן בחלקן על שליטה על משאבי ים וטבע כגון מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי.

חלוקה מנהלית

Template:הפניה לערך מורחב שמאל|ממוזער|250px|חלוקת יפן למחוזות יפן מחולקת ל-47 יחידות מנהליות אשר לרוב מאוגדות לשמונה חבלים. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים, ושאר האיים מהווים חבל אחד כל אחד. להלן רשימת מחוזות לפי חלוקה לחבלים:

הוקאידו	טוהוקו	קאנטו	צ'ובו	קנסאי	צ'וגוקו	שיקוקו	קיושו ואוקינאווה
הוקאידו	אקיטה אאומורי פוקושימה איווטה מיאגי יאמאגטה	צ'יבה גונמה איבראקי קנגאווה סאיטאמה טוצ'יגי טוקיו	אאיצ'י פוקואי גיפו אישיקאווה נאגנו ניאיגטה שיזואוקה טויאמה ימנאשי	היוגו קיוטו מיאה נארה אוסקה שיגה וקיאמה	הירושימה אוקיאמה שימאנה טוטורי יאמגוצ'י	אהימה קגאווה קוצ'י טוקושימה	פוקוקה קגושימה קוממוטו מיאזאקי נגסאקי אויטה סאגה אוקינאווה

דמוגרפיה

Template:הפניה לערך מורחב ממוזער|250px|שיעורי הלידות והמיתות ביפן מאז 1950 (לידות בכחול) החברה היפנית היא הומוגנית מבחינה אתנית ולשונית, עם אוכלוסיות קטנות של קוריאנים (מיליון), אוקינאווים, אשר שפתם ותרבותם שונות מאלה של כלל היפנים (1.5 מיליון), סינים וטייוואנים (0.5 מיליון), פיליפינים (0.5 מיליון), וברזילאים, רובם אנשים ממוצא יפני אשר היגרו לברזיל (כרבע מיליון); וכן המיעוט המקומי – האיינו בהוקאידו. כ-99% מהאוכלוסייה דוברת יפנית כשפתם הראשונה.

האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו – לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות. מיעוטים דוברי יפנית חיים לעתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבלים אזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין", קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצות דרום אמריקאיות, ויש לעתים אפליה כנגדם.

האוכלוסייה היפנית מזדקנת במהירות, כתוצאה מגל לידות לאחר מלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות מאז עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני של המאה ה-20. תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (85.2 לנשים ו-78.3 לגברים ב-2002). בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נבלם כליל הגידול באוכלוסיית יפן, ובחלקו השני (החל מ-2007) אף נרשם מדי שנה קיטון בגודל האוכלוסייה. ב-1975 ירד שיעור הפריון (מספר הילדים שיולדת אישה בממוצע) של יפאן לראשונה מ-2, ובשנים האחרונות הוא נע סביב 1.4, לאחר עלייה קלה מהשיעור שאפיין אותה בתחילת המאה. משמעות נתון זה היא ירידה של כשליש בגודלן של הקוהורטות הבין דוריות, כלומר ירידה משמעותית ומתמשכת גם במספרן של הנשים בגיל הפריון. הקיטון הטבעי של יפאן ב-2013 היה מעל 240,000 נפש. ב-2010 היה מספר הקשישים בגילאי 65-70 8.26 מיליון, ואילו מספרם של ילדים עד גיל 5 היה 5.39 מיליון בלבד.

אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתן של מספר בעיות חברתיות וכלכליות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תוכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה. הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעתים קרובות לזרים הגרים ביפן.

דת

Template:הפניה לערך מורחב [[קובץ:Toshodaiji.jpg|שמאל|ממוזער|180px|מקדש טוֹשוֹדַיג'י (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממוקם בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו]] העניין של העם היפני בדת קשור בדרך כלל למיתולוגיה, מסורת ופעילות שכונתית ולא רק כמקור למוסר או דרך לחיים. קונפוציאניזם או אפילו טאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף). אולם כאשר יפנים נשאלים לדתם, רובם אומרים כי אינם יודעים או מתבלבלים, כיוון שרוב היפנים נוהגים במנהגים דתיים מגוונים, מנהג הנקרא סינקרטיזם. עובדה זאת משתקפת במגוון הרגלים: הורים וילדים המקיימים את טקסי השינטו, תלמידים שמתפללים לפני בחינות, זוגות שמתחתנים בכנסייה נוצרית והלוויות שנערכות במקדשים בודהיסטים. למרות עובדות אלו, 73 אחוזים נחשבים חילונים, ו-65 אחוז הם אתאיסטים או אגנוסטיקנים. מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%) כמו שאמאניזם. כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו. המיסיונריות במשך שנים רבות הייתה אסורה ביפן ומשם נובע האחוז הנמוך של הנוצרים, אבל כיום ניתן לראות בפארקים הראשיים כמו בוואנו בטוקיו כינוסי מיסיונריות לעניים.

יהדות יפן

Template:הפניה לערך מורחב הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1845 פתחו היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גם יהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גם בית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים.

בזמן מלחמת רוסיה-יפן נשבה יוסף טרומפלדור, שלחם לצידה של רוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוג ציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה, יעקב שיף, אשר נתן הלוואה כספית גדולה ליפן לבניית צי אוניות מודרני, לאחר שמדינות אמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסר מוצוהיטו.

בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן פליטים רבים שנמלטו מאירופה דרך רוסיה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים.

במיוחד ראוי לציון, הפרופסור סטזוסו קוצוג'י שבשל אהדתו ליהדות עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי.

עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו רוב יהודי המדינה אותה ועברו לארצות הברית או לסין. כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, המונות כ-1000 יהודים, וכן שני בתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" (של כנסיית ישו הקדושה) ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים ומאמינים בהיותם עם נבחר.

שפה

Template:הפניה לערך מורחב שמאל|70px השפה היפנית אינה מסווגת מבחינה משפחתית, אף כי קיים דמיון תחבירי משמעותי בינה לבין הקוריאנית. מבנה היפנית הוא SOV, הווה אומר שהנשוא מופיע בסוף המשפט, ולאחר המושאים (בניגוד לעברית ואנגלית, למשל, שהן מסוג SVO, בהם הנשוא מופיע לפני המושא).

היפנית שפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר הגאים קטן.

לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפנים מערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים של התרבות הסינית.

בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונה מניוגנה, שבו קיימים עשרת אלפים סימניות.

לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קאנג'י) שימשו לכתוב מלים שאומצו מהסינית, או מלים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטים תחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשלושה סוגים של כתב: היראגאנה קאנג'י וקאטאקאנה. כתבים אלו הינם כתבי הברות, המכילים כמה עשרות סימנים, בניגוד לאלפי הסימניות של הקאנג'י.

הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירות ספרות יפניות רבות נכתבו באותה עת בידי נשים, מכיוון שמלומדים יפנים העדיפו לכתוב בסינית.

היפנית המודרנית נכתבת בשילוב של היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג'י.

תרבות

Template:הפניה לערך מורחב [[קובץ:Geisha-fullheight.jpg|שמאל|ממוזער|130px|גיישות יפניות מסורתיות הלבושות קימונו]] [[קובץ:HiroshimaShukkeien7309.jpg|שמאל|ממוזער|190px|גן יפני מסורתי במקדש ביפן]] [[קובץ:Bonsai1.jpg|שמאל|ממוזער|120px|הבונסאי היא אומנות יפנית מסורתית של טיפוח עצים זעירים שנשתלים, לעתים קרובות, בגנים יפנים. בתמונה עץ ננסי שטופח בסגנון בונסאי.]] התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעות אסיאתיות, אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז, קבורה טקסית, קדרות, ציור, כתיבה, שירה, מערכת נימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה.

בתקופה הפרה-מודרנית פיתחה יפן תרבות מיוחדת לה, באמנות; (איקבנה, אוריגמי - אמנות קיפול נייר, אוקיו-אה, סאקורה - פריחת עץ הדובדבן הלוקחת חלק חשוב בתרבות ובעיקר באמנות היפנית); באומנויות (בובות, יצירות לקה וקדרות), אמנויות הבמה (בונרקו, ריקוד מסורתי, קבוקי, נו, רקוגו), ומסורות אחרות (משחקים, אונסן, סנטו, טקס התה היפני, אדריכלות יפנית, גנים יפניים, חרבות קטאנה וטיפוח עצים ננסיים מיוחדים המכונים בונסאי)), והמטבח היפני המסורתי שפירות ים ודגים לוקחים בו חלק חשוב, וזאת בעקבות כך שהדיג נפוץ מאוד ביפן. בין המאכלים היפניים המסורתיים שנעשו נפוצים ברחבי העולם ניתן למנות את הסושי.

הגיישה היא מארחת-בדרנית יפנית מסורתית. תפקיד זה היה נפוץ בעיקר בתקופות קדומות יותר ביפן, אז ילדות התחנכו לתפקיד כבר מגיל צעיר, אך הוא נפוץ גם היום. הקימונו, שאותו לובשת הגיישה, הוא בגד מסורתי יפני בעל שרוולים רחבים המהווה ברחבי העולם סמל ליפן. את הקימונו לובשות בעיקר נשים, אך גם גברים.

מאמצע המאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג של קומיקס), הגנדאי גקי (ז'אנר קולנועי) והבּוּטוֹ, צורת מחול אוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות.

אמנויות לחימה

חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוג התאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. בין אמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'יו ג'יטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה אומניות לחימה מודרניות-ספורטיביות צברו פופולריות, בהן ניתן למנות את הג'ודו, הקנדו והקראטה לסוגיו - שוטוקאן, קיוקושינקאי, שורין ריו, גוג'ו ריו, אייקידו ועוד.

ילדות ביפן

במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבי לחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה.

בשנים האחרונות נפוצה ביפן, כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, תופעת ההיקיקומורי שבמסגרתה נערים או נערות צעירים מתבדלים מהעולם למשך תקופה ארוכה.

חינוך ביפן

בשנת 1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז 1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה, קולג' או חינוך גבוה אחר.

שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד 2 חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ.

הימורים

משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן.

צבא וביטחון

סוכנות ההגנה היא חלק ממשרד ראש הממשלה וכפופה למוסדות האזרחיים. בראש הסוכנות ניצב שר ביטחון הנעזר בשני סגני שר. ראש הממשלה רשאי להפעיל את הכוחות הצבאיים בכפוף להסכמת הפרלמנט. בשנת 1986 הוקמה מועצת הביטחון הכוללת את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, מזכיר הממשלה והשר האחראי על המשטרה. פורום זה מתכנס לדון בכל החלטה הנוגעת לשימוש בצבא. מתחת לשכבה האזרחית קיים הפורום של ראשי המטות המשולבים. שלושת מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים אמורים לייעץ לפורום האזרחי בנושאים צבאיים ובשעת חירום. על פי החוקה הצבא כפוף למוסדות האזרחיים של המדינה בצורה מוחלטת. חיילים לובשי מדים נשפטים על עבירות שביצעו, בתפקיד או מחוצה לו, בבתי משפט אזרחים.

זרוע היבשה מחולקת לחמישה פיקודים לאורך המדינה, ומשרתים בה כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. הצי הימי מונה כ-40,000 כח אדם. במסגרת הכח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. בכח האווירי משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (אייוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב.

ראו גם

• אמנות יפנית
• אנימה
• גיישה
• קימונו
• סאקורה
• סומו
• שינטו
• קנג'י
• אמנויות לחימה: נינג'יצו, בושידו, ג'יו ג'יטסו, ג'ודו, קראטה, קנדו, אייקידו
• מוזיקה יפנית: מוזיקה יפנית מסורתית, רוק יפני, פופ יפני, אנקה
• ברזילאים יפניים
• קולנוע יפני: קולנוע יפני מסורתי, אימה יפנית
• ספרות יפנית
• שעון יפני
• מדע וטכנולוגיה ביפן

קישורים חיצוניים

• japangeo.org.il - מידע מקיף על יפן: גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות ועוד
• Template:אנציקלופדיה ynet
• Template:סיקור ממוקד
• יפן - טיולים, מידע כללי, אתרי תיירות וקישורים מומלצים

הערות שוליים

קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אסיה * קטגוריה:מדינות איים